למה ברונזה? סיפורו של "משוגע לדבר" ..?

יש אשר יאמרו שתחום הפיסול הוא האכזרי, הקשה והמאתגר מבין כל תחומי האמנות המוכרים, כך או אחרת, אין ויכוח כי באופן יחסי מעטים מן האמנים פונים אל הפיסול ומעטים אף יותר עוסקים בו כתחום יחיד ומרכזי. ומתוך אלה אשר הפיסול בוער בקרבם, רק קומץ מצומצם (ויש האומרים "אדוקי הברונזה") בוחרים לפסל בברונזה, פסלי חוץ גדולים, מורכבים ומעוררי השתאות – פסלים מונומנטליים – אבינו הוא אחד מן האדוקים הללו.

אכן, ללא ספק – פסלי החוץ של אבינו הם שילוב מנצח של ידע, טכנולוגיה, אמנות ו"שיגעון לדבר". כל פסל הציב בפניו אתגרים לא פשוטים של תכנון וביצוע, תוך שמוטלת על כתפיו האחריות לבצע כל מהלך בשילוב אנשי מקצוע רבים אשר כל קשר בינם ובין האמנות יכול להיחשב כמקרי בהחלט, אנשים אשר לא הבינו על מה ולמה עומד ה"האמן המוזר" הזה בפתח מפעל היציקה שלהם עד שעות הלילה המאוחרות ומפקח על כל שלב בעצמו…ואם היו רואים כיצד עומד אבינו ומלטש ומשייף את הפסל שאך יצא מן היציקה במשך ימים ולילות, בקור, בגשם ובחום אימים עד שיגיע זה בדיוק, אבל בדיוק! אל הקו המלוטש עליו חלם, היו סוגרים את החותם ומכריזים באופן רשמי כי האיש באמת לא שפוי.

תהליכי הייצור בברונזה (כפי שיתוארו בקצרה בפוסט הבא) יראו לכם בדיוק נאמן את מורכבותו של ההליך בפסלים גדולים וקטנים כאחד, מורכבות אשר ניתן לחמוק ממנה במעט כאשר מייצרים פסלים אשר יכולים להיקרא גושניים (כאלו אשר ניתן לראות בהם יחידה אחת) אך לא כך בחר אבינו, פסליו מורכבים מחיבור מדויק בין הקיים לנעלם, בין המלא לחסר, בין החומר לחלל הריק תוך שהוא יוצר בפסליו קווים מעוגלים הנוסקים אל השמיים ומשאירים את הצופה בהם למתוח קו דמיוני מקצה הפסל ועד לקו הרקיע.

כל אלה הציבו בפני אבינו אתגרים לא פשוטים (בעיקר בהתחשב בעובדה שיציקות הפסלים נעשו כאן בישראל, בבתי יציקה שאינם מורגלים באמנים ואמנות ובמרבית המקרים בתום העבודה עשו הפסלים את דרכם לרוכשים בארצות אחרות) אשר הפכו את אבינו ובעקבותיו גם את יובל בנו לאשפי המקצוע- כאלה שרזי הברונזה גלויים לפניהם כספר פתוח.

עוד על אתגרי הברונזה בפוסט הבא …

נשמח תמיד לכל הארה והערה.

לחיי החומר והרוח.

יובל, גיורא ורותי חלואני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *